לפני קצת יותר מ 24 שעות עוד ישבנו בבית הכנסת.. מקשיבים לקולו של החזן הנישא בקול, בוקעים שערי שמים באמן יהא שמא רבה עם כל הקהל הקדוש.

מרטיבים את דפי הסידור, בדיוק שם, באותו מקום בו הרטבנו אותם גם בשנה שעברה. אותה המנגינה, אותו הנוסח המוכר שממשיך להתנגן לנו עוד ימים ארוכים..

ובעז"ה שנזכה כולנו בבריאות טובה להספיג את אותם הדפים בדמעות גם בשנה הבאה..

אני בודקת את מקום מושבי, מקטרת על הקור של המזגן, על הספסל הרעוע, כמה ספסלים לצידי, ראיתי נערה צעירה מתפללת בכוונה מתוך מחזור בגודל לא סביר, כשהדפים שלו חלקים.. רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע.. ואז ראיתי אצבע דקיקה עוברת על הדפים. מרפרפת עליהם בעדינות ובדייקנות. כן, מחזור עם כתב ברייל. הילדה המקסימה הזו עיוורת. היא לא רואה.. היא ממששת את דפי הסידור ומתפללת יחד עם כולם.

רעד עבר בתוכי. אתם מבינים כמה זה לא מובן מאליו להתפלל מתוך מחזור? לראות את האותיות, לראות את האנשים שסביב, את ספר התורה מורם, לראות מאות מתפללים עטורי טליתות???

הסתכלתי שוב על הילדה/נערה ולא, היא לא הייתה נראית עצובה, היא הייתה כמו רוב המתפללים שקועה בתפילה.. מבקשת בקשות כמו כל עם ישראל, ממליכה את הקב"ה למלך ויודעת שזה האתגר שאלוקים בחר בדיוק בשבילה.

באנו לעולם הזה לעשות עבודה ולכולנו יש שיעורי בית. ולפעמים אלו נוסחאות מסובכות במתמטיקה.. ואני, מתמטיקה אף פעם לא היה הצד החזק שלי. אבל כשאת יודעת שזה אבא שם למעלה, כשאת יודעת שיש סיבה והכל כל כך מדוייק.. אז את עוצרת לרגע ואומרת לו תודה אבא.

תודה שאני רואה את האותיות במחזור, תודה שאני שומעת את החזן, תודה שיש לי יכולת ללכת לבית הכנסת להתפלל ותודה על כך שאתה שומע את התפילות.. וגם אם אני לא תמיד מבינה, וגם אם לא קיבלתי מה שביקשתי, זה ממך אבאלה.. זה שיעורי הבית שאמורים לגדל אותי..

ואני יודעת שיש אנשים שגם הם עמדו בשנה שעברה והתפללו, וביקשו שנה נוספת של נחת של חיים. והם כבר אינם איתנו. אנשים שבאבחת חרב  חדה נדם קולם לנצח..

והמחשבה שחולפת בראש, אם רק היינו יודעים, איך הייתה נראית התפילה??? היינו בוכים, שופכים דמעות כמים, מתחננים לא מרפים..  מקדישים כל רגע פנוי לאמירת עוד פרק תהילים. חוטפים עוד תפילה.. עוד מעשה חסד.. אבינו מלכינו עשה למענך אם לא למעננו, עשה למענך והושיענו..

שנה טובה וגמר חתימה טובה